סיירת דוכיפת
מילים לזכרו של שמואל (מולי ) צאנג
מולי ואני התגייסנו / התנדבנו לסיירת דוכיפת באוגוסט 1967.מחזור גיוס ראשון לאחר מלחמת ששת הימים.המחלקה שגויסה הייתה מורכבת בעיקר מחברי קיבוצים. מולי ואני היינו מבין הבודדים שהגיעו מהעיר.מולי מתל אביב,אני מרמת השרון.
את הטירונות עברנו במסגרת גדוד 890 בחטיבת הצנחנים (חטיבה 35 ). מולי ואני התחברנו אחד לשני מהר מאד. שנינו היינו בעלי כושר גופני גבוה,דבר שסייע לנו לעמוד בקשיים הפיזיים והאחרים שהיו כרוכים בשירות בצנחנים.
מולי בלט מהר מאד והתגלה קודם כל כרציני ושקול באופן חריג.כל מטלה שהוטלה עליו (ובמהלך הטירונות ובהמשך היו רבות כאלה ) נעשתה בשקט,ביסודיות ובמקצועיות. קיטורים או טרוניות לא שמעת ממנו. תכונות אלה בתוספת היותו בעל כושר גופני וחיילות ברמה גבוהה הציבה אותו בין הראשונים.
מולי ואני חלקנו אוהל סיירים בטירונות. אוהל סיירים בטירונות צנחנים בחודשי הקיץ/חורף בשנת 1967 הינה חוויה מכוננת שנשארת טבועה בך לעולם. חוויה זו קירבה וחיברה בינינו .זיהיתי אצל מולי את החום,האנושיות וההומור השקט וחד כתער. מצאנו עצמנו מבלים ביחד גם במעט החופשות הקצרות שקיבלנו.
מולי שימש כמקלעוניסט במחלקה (תפקיד יוקרתי ומוערך בימים של אז ) ואני שימשתי כררנטיסט.
המבחן "הרטוב "הראשון שעברנו היה בפעלות כראמה. הפעולה הכושלת במהלכה נקלעה סיירת דוכיפת למצב קשה ביותר הייתה והינה טראומטית. הסיירת ספגה אבידות קשות ואיבדה לוחמים/חברים קרובים. המחלקה שלנו הייתה רכובה על גבי זחלמים באזור גשר דאמיה ופרט לחווית ספיגת ארטילריה ירדנית על הגשר, לא לקחה חלק בלחימה עם השיריוניות.
לאחר פעלות כראמה הוחלט על הפסקת פעילותה של דוכיפת במתכונתה. המחלקה שלנו פוצלה בין גדוד 890,סיירת צנחנים,וגדוד 202 אליו הצטרפנו מולי ואני על מנת להשלים את 14 חודשי מסלול הצנחנים כולל קורס מכי"ם.
בתום קורס מכי"ם הצטרפנו מולי ואני לקורס קציני חי"ר בבה"ד 1. מולי,כדרכו, בלט מהר מאד מעל כולם. כולנו התחשלנו ובגרנו מאז תחילת הטירונות. מולי שהיה לו פור ביחס לאחרים כבר בהתחלת השירות היה הטוב מכולם.הוא סיים את הקורס כמצטיין מחלקתי . זה היה אך טבעי שמולי הוצב בסיום הקורס כקצין בסיירת צנחנים. העובדה שמולי,תל אביבי (שאינו נמנה על המגזר הקיבוצי שידע לשאוב לסיירת צנחנים בעיקר חברי משקים),אשר עבר את מסלול הכשרתו מטירון עד קצין מחוץ למסגרת סיירת צנחנים הוצב בסיירת, מעידה באופן ברור על ההכרה ביכולותיו ובאישיותו.
את שירותנו הצבאי מולי השלים כקצין בסיירת צנחנים ואני כמדריך בבה"ד 1.
בתום השירות צבאי החלטנו שנינו ללמוד בפקולטה למשפטים בירושלים. למבחני הקבלה באוניברסיטה לא יכולנו להגיע עקב שירות בתעלה בסיני ושנינו התקבלנו על תנאי ללימודים. ימי אוהל הסיירים נחרתו אצל שנינו ובחרנו לחלוק דירת סטודנטים בירושלים עם עוד שניים מחברינו.
בלימודים, כמו בכל דבר, באו לידי ביטוי יכולותיו ותכונותיו של מולי. יסודיות,רצינות עצומה והתמדה.
עם סיום הלימודים פנה מולי לעסוק כעורך דין פעיל בתחום הפלילי ועד מהרה רכש לו שם ומעמד מכובד בתחום.
הקשר ההדוק ביני לבין מולי שנמשך ברציפות מגיוסנו לצה"ל ועד לסיום הלימודים באוניברסיטה, נחרט בנפשי לעד. גלגלי החיים הביאו כל אחד מאיתנו לפנות לדרכו והקשר התרופף (לא נותק). במהלך השנים נזקקתי לעצתו והוא התגלה בעיני כאותו אדם חריג ומיוחד, חבר אמת.
הידיעה על מותו של מולי תפסה אותי כאשר שהיתי בחו"ל. לצערי נבצר ממני ללוות את מולי בדרכו האחרונה ולהיות ליד המשפחה הנפלאה והתומכת שהקים עם רעייתו ורד.
השנה מלאו 10 שנים לפטירתו של מולי. באזכרה למולי ובמפגש לזכרו בבית המשפחה שהתקיים בהמשך, כאילו עצר הזמן מלכת. הנוכחות בביתו של מולי עם ורד והילדים וכן עם חלק מחברינו במחלקה (זכרי,דידי וגברי ) הייתה מאד מרגשת , כאילו לא נפרדנו לפני כל כך הרבה שנים ,פשוט יצאנו לאפטר קצר.
יהי זכרו של מולי נצור בליבנו לעד.
רמי חפץ